לפני עשר שנים בדיוק, במלאות לרב דרוקמן שמונים, נערך אירוע גדול לכבודו בבנייני האומה בירושלים תחת הכותרת "אור עולם באוצר חיים". נואם הכבוד באירוע היה ראש הממשלה בנימין נתניהו. אני זוכר היטב את הנאום הזה בגלל מה שקרה בתחילתו. נתניהו עלה אל הפודיום כדי לדבר, אחת מעובדות הלשכה שלו ניגשה אליו והגישה לו את הדפים ובהם הנאום המודפס שלו, אבל הוא החזיר לה אותם בחזרה. כמעט זרק אותם עליה. "אני לא צריך דפים", הוא אמר, "כשזה הרב דרוקמן אני לא מדבר מהכתב, אני מדבר מהלב!". והוא אכן דיבר מהלב.

ביום שני השבוע, בהלוויה הגדולה במרכז שפירא, נתניהו דיבר על הרב דרוקמן מתוך הכתב. הספד כתוב היטב שנחתם במילים: "הרב דרוקמן חי חיי נצח, חיים שמכוונים להבטחת עתיד ישראל – ובנצח ישראל ננוחם". אבל תוך כדי ההספד הכתוב, הוא בכל זאת אילתר בעל פה משפט אחד שלא הופיע לו בדף. לכאורה, זו הייתה רק הערה מתרפקת קטנה, אבל נדמה לי שזאת נקודה מרכזית שחפפה על תשעים שנות הרב דרוקמן. נתניהו ציטט מנאום הבכורה של הרב דרוקמן לפני כמעט ארבעים שנה כשנבחר לכנסת, ואז הוסיף בחיוך: "כמו תמיד, הוא עשה את זה בקולו הצרוד. הצרידות המיוחדת הדרוקמנית, עם האכפתיות והחום שבאו יחד איתה".

מה בעצם היה הרב דרוקמן? מחנך? רב? פוליטיקאי? איש עשייה? איש הגות? איש חסד? איש משפחה? כל התשובות נכונות. אבל קודם כול, הוא היה צרוד. לכאורה זה עניין חיצוני. טכני. יש אנשים עם קול גבוה, יש עם קול עמוק, ויש גם אנשים צרודים. ממתי קול של רב הוא בכלל עניין? אבל זהו, שאצלו זאת לא הייתה סתם צרידות. כשהוא דיבר שמעת את הנשמה הגדולה שלו. את האכפתיות ואת החום, כאמור. הוא לא היה רק "זקן רבני הציונות הדתית". הוא היה גם "צרוד רבני הציונות הדתית".

צילום: זיו, צילום ועריכת וידאו

ולכן היה כל כך מרגש תמיד לשמוע אותו כל השנים. בנאומים, בשיעורים, אפילו בראיונות ביומן הבוקר של רשת ב'. לא תמיד כולם הסכימו איתו. לא אחת הייתה בדברים שלו תמימות שלא התאימה להתנהלות הפוליטית הצינית. אבל זה כבר קשור לתוכן הדברים עצמם. לא לקול שבו הם נאמרו, שהקרין כל כך הרבה חום ואכפתיות אמיתית.

ובחזרה לבנייני האומה, לאירוע אחר שנערך שם לפני כמעט ארבע שנים על ידי איגוד ישיבות ההסדר: סיום ש"ס שנלמד כולו ביום אחד. כן, ביום אחד לומדים את הש"ס כולו. לא ש"ס משניות, אלא ממש את כל הגמרא. המארגנים חילקו את המסכתות בין מאות חברותות שהגיעו מכל הארץ. כל חברותא קיבלה על עצמה לימוד של שמונה דפים, מתשע בבוקר ועד שש בערב. מרתון של 2,711 דפי גמרא. ליום אחד הפך אולם טדי של בנייני האומה לבית מדרש ענקי עם מאות לומדים: תלמידי ישיבות והרבנים שלהם, חיילים במדים, הורים לתלמידים, אישי ציבור.

ובסוף יום הלימוד – סיום הש"ס. הרב אביגדור נבנצל, רבה של העיר העתיקה, אמר את ה"הדרן", והרב דרוקמן כובד בלימוד המשנה הראשונה של מסכת ברכות, ובכך בעצם פתח את הסבב הבא של לימוד הש"ס. אבל לפני לימוד המשנה הוא נשא נאום. זה היה בעיתוי פוליטי דרמטי. יום למחרת מסיבת העיתונאים המשותפת של בנט ושקד בבית סוקולוב שבה הכריזו חגיגית שהם נוטשים את מפלגת הבית היהודי, חודשים ספורים לפני הבחירות, ומקימים מפלגה חדשה, 'הימין החדש' שמה, שלא תהיה מגזרית ולא תהיה מחויבת להתייעצויות עם רבנים (ברקע עמד הסיפור של הלחץ שהפעיל נתניהו על הרב דרוקמן באמצעות ראש המל"ל שישכנע את בנט לא לפרוש מהממשלה למרות שלא קיבל את דרישותיו). אני זוכר שבנט, שכיהן כשר החינוך והיה אמור לכבד את האירוע בנוכחותו ואף לברך, ביטל את השתתפותו ברגע האחרון, ופרשנים העריכו שעשה זאת כי לא רצה להיות חלק מאירוע "מגזרי" של סיום ש"ס של תלמידי ישיבות הסדר. זה לא היה טוב לו למיתוג החדש.

אבל הרב דרוקמן לא התייחס בנאום הזה אל הפוליטיקה החולפת. "ראינו היום כאן באופן מוחשי קיום נס גדול", הוא פתח בהתרגשות. "דורנו מבורך בניסים, אבל ייתכן שזהו הנס הגדול ביותר. קיום הנס של 'כי לא תישכח מפי זרעו'. הקב"ה הבטיח שהתורה לא תישכח מישראל. יש פה ציבור צעיר, אבל גם המבוגרים אולי לא יודעים במידה מספקת איזה נס הוא זה. לפני כ־79 שנים יצא ספר על החינוך היהודי, והמחבר הקדיש פרק לישיבות. הוא חתם את הפרק במילים הבאות: 'הישיבות הן נחלת העבר. לא נשוב אליהן יותר'. הוא סתם את הגולל על הישיבות. רבותיי, שחור על גבי לבן! כמה סמלי הדבר שבאותה שנה קמה ישיבת בני עקיבא הראשונה בכפר הרא"ה. ואני חייב להגיד לכם, היה פה היום השופט צבי טל, מראשוני התלמידים בישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה. זה התחיל עם שלושה־עשר תלמידים. המציאות הייתה הפוכה לחלוטין מהיום. היהודי שכתב את הספר הזה ראה את הטבע. הוא ראה שישנה דרך חד־סטרית, חלילה, של עזיבת התורה ומצוותיה.

"זאת הייתה המציאות. אלה דברים שאני זוכר: ילדים שסיימו את לימודיהם בבית הספר היסודי הדתי, וזרקו את כל היהדות שלהם. בשנה האחרונה הם כבר הלכו עם הכובע בתיק וחבשו אותו רק בבית הספר. אני זוכר שהיינו אומרים, 'גם זה כבר הוריד את הכובע?', ואני מבקש שתשמעו טוב: 'הוריד את הכובע'. כיפה? מי חלם בחלום הוורוד ביותר שלו שאי פעם ילכו עם כיפה ברחוב? לא היה דבר כזה. בנים הלכו עם ברטים, אנשים מבוגרים עם מגבעות. וכשהם לא עבדו במוסדות דתיים, הם ישבו בעבודתם גלויי ראש. הייתה דאגה גדולה מה יהיה, הכול הלך בכיוון ההפוך. אין עתיד. ומה מתברר? ישנו ריבונו של עולם וישנו עם ישראל וישנה הבטחה 'כי לא תישכח מפי זרעו'. זאת עובדה. זאת מציאות. זה נס. זה נס. הרי כל האידיאות שאז קסמו לנוער – כולן פשטו את הרגל, ותורת ישראל פורחת. אינני יודע מתי למדו כל כך הרבה תורה כמו היום. אשרינו שזכינו לכך".

את הנאום הזה, בוורסיה כזאת או אחרת, נשא הרב דרוקמן אין־ספור פעמים. אני באופן אישי שמעתי אותו מדבר על כך בכמה הזדמנויות. אבל הפעם הוא לא הסתפק בתחושת הסיפוק והכרת הטוב על נס פריחת עולם התורה במדינת ישראל. הפעם היה לו עוד משהו חשוב לומר למסיימים, רגע לפני שהם יפרצו בריקוד של "פיקודי ה' ישרים משמחי לב".

ונא לדמיין את זה בקולו הצרוד, מלא החום והאכפתיות: "אבל כל זה, רבותיי, לא מספיק. התורה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו, המלמד תורה לעמו ישראל, שבחר בנו מכל העמים, התורה הזאת נועדה לכלל ישראל כולו. ואנחנו רוצים ומאמינים שהתורה צריכה להיות נחלת עם ישראל כולו. אז אני לא יודע למתי תוכננה הפעם הבאה, אבל האולם הזה לא יספיק. צריך להכפיל ולשלש, כדי שאור התורה יאיר בעם ישראל כולו. נכון, אנחנו מאושרים על מה שהיה פה היום. אנחנו שמחים ומודים על כל לימוד התורה האדיר שיש היום במדינת ישראל, אבל אנחנו מייחלים שאור התורה יאיר לכולם, בכל מקום, ושכל בנייך יהיו לימודי ה'!".

בתקופה הקרובה ידברו הרבה על מורשת הרב דרוקמן. יכתבו מאמרים, יערכו עצרות וכנסים, יקראו רחובות ומוסדות, יופקו מערכי לימוד בחמ"ד. מה המורשת של הרב דרוקמן? קשה להתמקד במשהו אחד, כי הרי הוא עשה כל כך הרבה, בכל כך הרבה שדות של פעילות. אבל נדמה לי שבנאום ההוא בסיום הש"ס בבנייני האומה הרב דרוקמן סיכם את כל המורשת, בחמש מילים שמתכתבות עם פסוק מנבואת הנחמה של ישעיהו: "שכל בנייך יהיו לימודי ה'".

כן, אפשר לדבר הרבה על "אהבת ישראל". ובלי ספק הרב דרוקמן היה אוהב ישראל גדול מאוד. איך ספד לו הנשיא הרצוג? "כנשיא מדינת ישראל, ובשם העם בישראל, אני עומד כאן היום, לפני מיטתך, הרב דרוקמן, לפני מיטתו של מי שכל כולו אהבה ואמונה". זאת לא גוזמה. אבל צריך לזכור שאהבת ישראל של הרב דרוקמן לא הייתה אהבה אפלטונית. לא פחות משהייתה לו "אהבת ישראל", הייתה לו "אכפתיות ישראל". ובגלל אותה אכפתיות הוא רצה שיהיה טוב לעם ישראל כעם, וגם לכל יחיד ויחיד. ומה יעשה טוב לעם ישראל? טוב זה שכל בנייך, כולל כולם, יהיו לימודי ה'.

ולכן, בגלל אותה אכפתיות ישראל מופלאה, בגיל 13, חודשים ספורים בלבד אחרי שהצטרף לישיבת כפר הרא"ה, הוא ניסה להביא לשם תלמידים נוספים מ'מוסד עלייה' שבו גדל כילד ניצול שואה.

ולכן בגיל 15 הוא הקים סניפים של בני עקיבא וייסד בהם תפילות ושיעורי תורה, והתאמץ להביא מדריכים ורבנים חשובים כדי שישפיעו על הדור הצעיר בתקופה שבה נערים רבים כל כך לא המשיכו בשמירת תורה ומצוות.

ולכן הוא התדפק על דלתי בתי החניכים שלו – תלמידי כיתה ח', צעירים ממנו בסך הכול בשנתיים – ושכנע את הוריהם לשלוח אותם לישיבה ולא להסתפק בתיכון דתי (מעניין אם בגיל 15 היה לו כבר הקול הצרוד והמשכנע הזה).

ולכן בגיל 16 הוא פרסם שורה של מאמרים בעיתון 'זרעים' שבהם דיווח על הפעילות בסניפי התנועה וניסה לגייס עוד אנשים ומשאבים ("חדר המשחקים אשר רכשנו לפני שנה פתוח. כן פתוחה הספרייה אשר לעת עתה מונה מעט ספרים וברצוננו להגדילה עתה על ידי זה שכל חבר יתרום ספר אחד מספריו לספרייה").

ולכן בגיל 18, מיד עם גיוסו לצה"ל, הוא פעל למען הקמת גרעיני נח"ל דתיים, לשמור את החיילים ביחד במסגרת דתית משותפת, כדי שלא רק יתחילו את הצבא דתיים אלא גם יסיימו אותו ככאלה.

ולכן בגיל 21 הוא היה ממקימי הישיבה הגבוהה בכרם ביבנה ונלחם (בדרכו הנעימה) באנשי הקיבוץ הדתי שסירבו לאפשר לחניכים שלו משבט איתנים המיתולוגי ללמוד בישיבה לפני שיתגייסו לצה"ל.

ולכן בגיל 23 הוא יצא לשליחות בארצות הברית בלי לדעת אנגלית וחרש אותה מחוף לחוף כדי להשפיע על הנוער היהודי־אמריקני המרוחק.

ולכן בגיל 25 הוא פעל להוצאת מהדורה מונגשת, לדור הצעיר, של הספר 'אורות' של הרב קוק, וערך אותה ביחד עם הרב צבי יהודה.

ולכן בגיל 30, אחרי שנות הלימוד בישיבת מרכז הרב, הוא עזב ביחד עם רעייתו ד"ר שרה ושני ילדיו הקטנים את ירושלים הנוחה והרחיק עד מרכז שפירא שבדרום, להקים שם ישיבת תיכונית שתלמד תורה לא רק לבני אליטת הציונות הדתית אלא גם לבני הפריפריה, תושבי האזור.

ולכן הוא הקים שם לימים ישיבה גבוהה למרות כל הקשיים וההתנגדויות, ואז גם מכינה קדם־צבאית למי שהישיבה היא מסגרת תובענית מדי בשבילו.

ולכן אחרי מלחמת ששת הימים הוא פרסם ב'הצופה' קריאה: "הנוער במשקים ובמקומות אחרים צמא לאמונה. אם לא נפעל בכיוון זה, בכיוון הפעילות החיובית, ניתן את הדין על כך… יש צורך לכתת את רגלינו לכל המקומות ולהביא שם את דבר ה' ואת דבר רעיוננו הגדול, שאם הוא יובא בצורה הראויה ודאי שלבבות רבים יהיו פתוחים לקבלו".

ולכן הוא אכן כיתת רגליו והלך בקיץ ההוא למחנות של התנועה הקיבוצית ומסר שם שיעורי אמונה.

ולכן הוא ורעייתו פתחו את ליבם ואת ביתם למשתתפי החוגים ההם (היו שנים שבליל הסדר של משפחת דרוקמן השתתפו למעלה ממאתיים איש) שרבים מהם חזרו בתשובה.

וכל ראשי הפרקים האלה הם רק עד למחצית חייו. 45 השנים הראשונות. אתם יכולים לקרוא את ההמשך בביוגרפיה המרתקת שכתב אלישיב רייכנר, 'הנני' (הוצאת ידיעות ספרים). אני לא רוצה לעשות לכם ספוילר, אבל בטח לא תופתעו לגלות שגם בחצי השני של חייו הוא הקדיש את עצמו ואת צרידותו לקידום אג'נדת "וכל בנייך לימודי ה'".

וכמובן, אי אפשר בלי להזכיר את מפעל החיים החשוב והמרכזי, של הרב והרבנית, שנקרא "שבט דרוקמן". עשרה ילדים בלי עין הרע (כולל שתי בנות מאומצת) ומאות נכדים ונינים. היו הרבה רגעים משמעותיים בהלוויה הארוכה, אבל הרגע הכי מרגש היה בהודעה הטכנית של המנחה אלחנן גלט בסיום ההלוויה: "שימו לב, יש ארבעה אוטובוסים מסומנים שמיועדים לבני המשפחה הקרובה בלבד".

הילד חיימק'ה הגיע אל הארץ בגיל 12 כפליט שואה בודד שנשלח ל'מוסד עלייה' וחשב שהוא יהיה אחד האחרונים בדור הזה שמניח תפילין ואומר "שמע ישראל". הוא נקבר באדמת ארץ ישראל כשארבעה אוטובוסים עמוסים במשפחתו המפוארת מלווים אותו בדרכו האחרונה.

וכל בנייך, נכדייך ונינייך לימודי ה'.